שמים קץ לגזענות - גורמים לזה לקרות

מאת טים ג'קינס

המאמר פורסם ברבעון  "פרזנט טיים" – יולי 2002  

תרגום: מירב שומר        עריכה: מיכל רוזנצויג-גופר       עריכה לשונית: אסתי כהן

לכולנו גרמו להרגיש חסרי חשיבות. לכולנו גרמו לחשוב שאין לנו אפשרות למלא תפקיד משמעותי בהתנהלות הדברים, לחשוב ,שאנחנו לא חשובים. פגיעות אלו אנו סופגים בשלב מוקדם בחיינו. הן מונעות מאתנו לעשות את הדברים שאנחנו רוצים לעשות ומסוגלים לעשות. הן מאלצות אותנו לוותר על התקוות שלנו, על החלומות הגדולים שלנו. הן גורמות לנו להסתפק במטרות מוגבלות.

אנשים מפסיקים לנסות לשנות

כאשר אנשים נפגעים מאוד-מאוד, כשהמצוקה מצטברת מספיק, אנחנו מפסיקים לנסות ולשנות את הדברים, אנחנו רק מנסים לשרוד. את יודעת מה רצית כילדה - רצית הכל. אם משהו היה לא כשורה ידעת שהוא צריך להיות אחרת ורצית שכך יהיה. אולי היית מורדת ושמרת על הניצוץ הזה דרך שנות העשרה ואפילו בשנות העשרים לחייך. יתכן שהוא נעשה יותר ויותר נוקשה, יותר ויותר נואש, אבל ניסית לשמור עליו.

מצוקות מותקנות בכולנו. גורמים לנו להרגיש ,שמה שאנחנו רוצים לעצמנו ולעולם הוא בלתי אפשרי. שאנחנו קטנים מדי, חלשים מדי, חסרי חשיבות מדי, בודדים מדי מכדי שנגרום לכך לקרות. משום שאיננו מצליחים למצוא איך לתקשר עם אנשים אחרים כדי לגלות אם הניצוץ הזה עדיין חי גם אצלם, כל אדם מרגיש כאילו רק הוא, או היא לבדם. ברגע מסוים, רובנו מפסיקים לנסות לשנות דברים, ובמקום זאת רק מנסים לשרוד. פעמים רבות יש תקווה שהדור הבא יעשה את מה שאנחנו רצינו לעשות. אולי הם יתקדמו עוד קצת הלאה, אולי אנחנו שיפרנו את התנאים מספיק בשבילם, כדי שהם יוכלו ללחום ולהתקדם עוד כמה צעדים. צעדים שאנחנו לא הצלחנו לעשות.

כל ההסתפקות הזו במועט היא מצוקה. היא מוכרת לרובנו, בין אם אנו מראים אותה כלפי חוץ ובין אם לאו. ראינו אותה. ראינו אותה בהורינו. ראינו אותה באנשים סביבנו. כל אלה הן הקלטות  מצוקה, ואת הכל אפשר לפרוק. האמת היא, שאין גבולות, אף פעם, למה שמוחות מסוגלים לנסות ולעשות, כל עוד אנחנו מצליחים למצוא דרכים להסיר את החלודה  ממצוקותינו.

אנחנו יכולים לשים קץ לגזענות

אנחנו לוקחים על עצמנו תפקיד פעיל להשיב לעצמנו זה את זו במלאנו. כקהילה בחרנו לא רק ללחום בגזענות, אלא ממש לשים לה קץ. חייב להיות לזה סוף. זוהי הקלטת מצוקה. ניתן לסיים אותה לתמיד. לדעתי, אפשר לשים לה קץ עוד במאה הנוכחית. אפשר לעצור אותה, לשלוט בהתנהגותנו ובחברות שלנו.

אנחנו יודעים איך להתחיל לעבוד על כך, ואנחנו יודעים שזה אפשרי. אבל עלינו להשתפר ביצירת התנאים בהם יוכלו אנשים לפרוק את המגבלות שנכפו עליהם. עד עתה לא הצלחנו לעשות זאת באופן עקבי.

חלק גדול מהמשימה היא ליצור תחושת ביטחון . משמעות הדבר, עבור אנשים שהגזענות מכוונת נגדם,  היא להביא את רעיונות היעוץ ההדדי לקבוצת אנשים מספיק גדולה שסבלו מגזענות, כך שישתמשו בייעוץ ההדדי עבור עצמם, כך שיקבלו תחושה של יעוץ, לא רק כחלק מקהילה מעורבת, גדולה יותר. הדבר כבר קורה, אבל עדיין לא בקלות. הבטחון להתמודד עם גזענות מגיע כשמספיק אנשים עבדו עליה וקיבלו פרספקטיבה כלשהי לגבי איך זה היה להיות מטרה לגזענות. עלינו להיות בעלי ברית טובים מחוץ לקבוצה, אבל עלינו להיות גם מספיק אנשים בתוך הקבוצה כדי שייוצר הביטחון להיפתח ולהסתכל. הדבר מתחיל לקרות ביותר ויותר קהילות. 

עבודה על דיכוי מופנם[1]

הצעד הבא, לאנשים שמהווים מטרה לגזענות, הוא לפרוק מספיק כדי שיהיו מסוגלים לדבר בפתיחות על הדיכוי המופנם שלהם. זה קשה יותר. הם עלולים להרגיש כאילו הם תוקפים את בעלי בריתם. ממה אנחנו מודאגים כשאנחנו מעלים מצוקות מסוימות ועובדים עליהן? רבים מאיתנו מודאגים, שהיועצים שלנו יְגורו מחדש ולא יוכלו להבדיל בין מצוקותינו לביננו. שהם יבהלו  מהדבר עליו אנחנו עובדים ושהיחסים שלנו אתם יתערערו. עלינו לעבוד כדי ליצור את הביטחון ואת היחסים הדרושים על מנת לגרום שייעוץ על דיכוי מופנם יתנהל, באופן עקבי, בצורה טובה.

אלו שנמצאים בתפקיד המדכא

תפקיד גדול מוטל על אלו מאתנו שנמצאים בקצה המדכא של הגזענות. גזענות היא החומר המצוקתי שלנו. תפקידנו לפרוק אותה. אין זה תפקידו של אף אחד אחר. אין זו אשמתנו שאנו נושאים מצוקה זו. אין אנו צריכים להאמין לשום הקלטות של רגשות אשם על כך שיש לנו מצוקה זו. אבל אף אחד, חוץ מאתנו, לא יכול להסיר את שכבת החלודה שדבקה בראשינו. אם אנחנו רוצים להשיג את החיים שאנחנו באמת רוצים, עלינו לטפל בה. אף אחד אחר לא יכול לשנות את דעותינו.

אנחנו מנסים לשחרר את עצמנו מספיק כדי שנוכל לחשוב חשיבה עצמאית, שהיא באמת שלנו. אנחנו בטוחים שכשנצא  ממצוקותינו אנחנו נחשוב בבהירות, נשיג הסכמה, ויהיה אכפת לנו זה מזו. כך היה נסיוננו עד כה. בקשר לכך איננו מודאגים. אנחנו לא אומרים אחד לשני איך צריך לחשוב. במקום זאת, אנחנו מנסים ליצור את התנאים בהם אנחנו יכולים לפרוק את מצוקותינו כך שנוכל לחשוב.

אנו מאמינים אמונה שלמה בחשיבה של בני האדם. זה לא יכול לעבוד בשום דרך אחרת. עלינו לעזור זה לזו לפרוק ולחשוב ביתר בהירות, אז נוכל להתישב ביחד ולהחליף מידע, כך שנוכל להבין איך מתנהל העולם. נתקל תוך כך במקומות בהם לא פרקנו, ובעזרת פורקן שם, נגיע לתקשורת יותר ויותר טובה והסכמה יותר ויותר גדולה אחת עם השני.

כשאנחנו יוצרים את התנאים הנכונים זה עובד טוב. זה מה שאנחנו עושים עכשיו. אלו מאתנו שנושאים מצוקות של מדכאים מרגישים רע על ששמו אותנו במקום הזה, ורגשות אלו עוצרים רבים מאתנו לזוז. זו הסיבה שאנחנו מנסים להכניס, כבר מההתחלה, מכיתת יסודות, את הנושא של מיגור הגזענות כחלק מהרקמה שיוצרת את הייעוץ ההדדי. אנחנו רוצים שאנשים ידעו, מההתחלה, שאנחנו מבינים ושנעזור להם ליצור את התנאים לשחרר את עצמם מגזענות.

אף אחד לא רוצה לשאת את המצוקות האלו. אף אחד מבין אלו שבתפקיד המדכא, אינו רוצה להיות בתפקיד הזה. כשאנשים רואים סיכוי להצלחה הם יעבדו כמו משוגעים כדי לצאת מהמצוקות האלו. מה שהיה חסר היא הידיעה, ולו הקלושה ביותר, שאפשר לצאת מהמצוקות האלו, שיש תקווה כלשהי לכך, שיש תמונה כלשהי, שיש אפשרות להיפטר מהמצוקות האלו ולהיות בלעדיהן. אם אנשים זוכים להציץ על עצמם כשהם משוחררים ממצוקותיהם, הם ירצו לעבוד לקראת זה, בין אם הם נמצאים בייעוץ הדדי ארבעה שבועות או ארבע עשרֵה שנים.

זהו חלק גדול מהמאבק ברגע זה: אנשים בתפקיד המדכאים נלחמים לדבר על מה שהם נושאים ולסתור את ההרגשה הרעה שיש להם כלפי עצמם. כמדכאים עלינו להיפתח ולדבר בגלוי על כל ההשפעות של הגזענות שאנו סוחבים. עלינו להראות, בסשנים, את כל המצוקות שנכפו עלינו, שאילצו  אותנו להיות בתפקיד של המדכאים. עלינו להיות מסוגלים לדבר על כל ה"מחשבות" הגזעניות שלנו, כל הדברים הגזעניים שראינו שנעשים, שיתכן שעשינו בעצמנו.

עלינו גם לחשוב על האנשים הלבנים, שאינם פה אתנו, כי הם אינם יכולים להסתיר את הגזענות שלהם, אלו שמעירים הערות גזעניות בגלוי, שאינם יכולים לשלוט במצוקות שהם נושאים, כך שהמצוקות האלו כל הזמן מוחצנות בגלוי. הם בדיוק כמונו, עם גירסה מעט שונה של אותן המצוקות. הם לא פחות אינטיליגנטים מאיתנו. הם, כנראה, לא יותר פגועים מאיתנו. תחשבו איך זה לעמוד ליד מישהו, או מישהי, שעושה דברים גזעניים בגלוי, תחשבו במה אתם תצטרכו ללחום, מה תצטרכו לעשות, כדי להמשיך לחשוב ולקדם את המצב הזה. חישבו, איך תפסיקו את ההתנהגות הזאת ואיך תגיעו אל האדם שלכוד בָּהקלטות האלו. שימו לב, כמה הייתם רוצים לברוח ולהגיד. "אני לא ככה. לי אין 'חומר'[2] כזה." יש לנו 'חומר' כזה. לא באותה גירסה, אבל יש בנו אותן המצוקות.

אנחנו בסדר

גזענות מתישה את מוחנו. היא מונעת מאיתנו לקיים את היחסים שאנחנו רוצים ולצאת החוצה ולקחת עלינו את אתגרי החיים. כולנו, הלבנים, אנו  נושאים את המצוקות האלו. באיזה שהוא מובן בסיסי, בסדר שיש לנו אותן. אנחנו בסדר, בדיוק כמו שאנחנו, עם כל המצוקות שלנו, כולל גזענות, סקסיזם וכו'. לגמרי בסדר שזהו המצב, ברגע זה. כך התפתחו פני הדברים. כאן אנו נמצאים. אין דרך בה  יכול היה להיות אחרת. כך קרה. אבל לא בסדר שכך  ישאר המצב.

עכשיו הבחירה בידינו. עכשיו אנחנו  מסוגלים להתמודד עם זה. העבר היה בסדר - נורא וקשה ומסובך ומבולבל, ובסדר. עכשיו יש לנו האפשרות לקחת זאת ולנתב זאת למקום אחר, מתוך מחשבה. עכשיו יש לנו הכלים, האמצעים, היכולת והאינטליגנציה לגרום שזה יקרה. ההזדמנות בידינו.   זאת עליך לעשות - פשוטו כמשמעו. איני מתכוון שתעשה זאת לבדך. קהילות הייעוץ ההדדי לומדות  לגרום לכך שהדבר יקרה, בעקביות, בהרבה מצבים שונים, בהרבה קהילות שונות, בעלות רמה שונה של נסיון.

 

Hebrew Translation of "Ending Racism – Making it Happen" - Tim Jackins - Present Time – July 2002

Copyright 2002 © by Rational Island Publishers

 

All rights reserved


Last modified: 2023-04-15 09:24:12+00