לא להאמין למצוקות שלנו
מתוך שיחה של טים ג'קינס בסדנת מורים ומנהיגים בניו-יורק, יוני 2002
פורסם ב"זמן הווה", אוקטובר 2002
תרגום: נאווה אברמוביץ' עריכה: מיכל רוזנצוויג-גופר עריכה לשונית: אסתי כהן
מצוקות שהפכו לכרוניות מתרוצצות בראשינו כל הזמן. כולנו נפגענו. בנוסף לכך, החברה בנויה כך שהיא מגרה אותנו כל הזמן. כל יום, כל היום, ניתך עלינו מטר בלתי פוסק של גירויים-מחדש. בכל יום, אנו נאבקים להביא את עצמנו למקום שבו נהיה מסוגלים לתפקד. אנו משקיעים מאמץ רב לבלום את ה"רעש" של רגשותינו המצוקתיים - של כשלון, הערכה-עצמית נמוכה, ייאוש, או חוסר אונים. ואנו לא מבינים למה משהו לא בסדר כאשר אין אנו מסוגלים להגיע בקלות למצוקות ולפרוק אותן.
רובנו כה התרגלנו למצוקות האלה עד שאיננו מבחינים בהן. הן נמצאות שם כל הזמן. "אלה החיים", כך שאין אנו שמים לב אליהן באופן מספיק מודע כדי להתנגד להן, לתקוף אותן, לסתור אותן, להפסיק להאמין שהן תמונת המציאות העכשווית, או תמונה שלנו.
מצוקות אלה גורמות לנו לשכוח עד כמה אנחנו טובות - ועד כמה כל אחת ואחת מאתנו נפלאה וראויה, ייחודית, בעלת ערך ואהובה, כולל אנו עצמנו.
לעתים קרובות אני מתעורר בהרגשה רעה. כמובן, מכיוון שנפגעתי. אך הנטיה היא לחפש מה עשיתי לאחרונה שגרם לי להרגיש כך: "האם תפקדתי מספיק רע אתמול כדי שארגיש רע היום?" אני צריך לעצור ולומר: "רגע. זהו דפוס-מצוקה ומקורו, כנראה, בארועים כואבים שאני פשוט צריך לפרוק."
אפשר לסמוך על כך שכל דבר שגורם לנו לרעשים האלה בראש הוא תמיד מצוקה - תמיד. אפשר לסמוך על כך בעיניים עצומות. ואם אפשר לסמוך על כך, אפשר גם "לקחת כיוון" כנגדה בלי חשש שנטעה. זאת תמיד מצוקה. אין שום הגיון להאמין ב"סיבה" שאני מוצא לכך שאני לא מרגיש טוב, או להרשות לעצמי להישאר תקוע שם. זה אף פעם אינו יעיל. זה אינו מוציא אותי מהמצוקה, אינו מקרב אותי, אף פעם, למציאות ואינו נותן לי תמונה יותר מדויקת על עצמי. אני יכול לסרב לתת למחשבות שלי להישאר שם.
לכל אחד ואחת מאתנו ישנן מצוקות ישנות ו"נוחות". הן מוכרות לנו ולכן נראות פחות מפחידות. אנו "משתכנעים" שעם המצוקות אנו מרגישים פחות רע מאשר אם נתיצב מול פחדינו. כמו התמכרויות אחרות, דפוסים כרוניים עוטים מסכה של נוחות, למרות שהם נוראים באותה מידה.
הפסקת המצוקות תדרוש מאמצים חוזרים ונשנים מצד כולנו. אנו יכולות לזכור בכל בוקר, לא לתת להקלטות האלה לנגן מבלי שנאתגר אותן במוח שלנו. אנחנו תמיד יכולות להוביל את המחשבות שלנו למקום אחר. אין אנו חסרות אונים. אנו יכולות לחשוב.
עמידה מול מצוקותינו ופורקן
עלינו לדחוף את עצמנו לעמוד מול המצוקות הכרוניות שלנו ולפרוק אותן במקום לתת להן להתרוצץ במוחנו. לעתים אנו עלולים להרגיש שלהישיר מבט אל המצוקות הקשות שלנו ולפרוק אותן הוא כמעט בלתי אפשרי. אנו מרגישים דברים בצורה מסיבית. זה כמעט בלתי נסבל, אבל זה נפלא, אדיר. אנחנו יודעות שמשהו טוב מתרחש, אבל ההרגשה כל כך לא נוחה שאנחנו מתרחקות מזה. ההרגשה יכולה להיות שזה כל כך מסוכן ולא מוכר עד שאנו נמנעים מזה.
בכל זאת, זהו הזמן שבו המחשבות שלנו משתחררות, שבו אנו מגיעות להישגים ומתקרבות למציאות. עלינו לחפש דרכים להסיר את חוסר התחושה של מצוקה מהעבר. בתור נועצים, אנחנו יכולים ללמוד להניע את עצמנו בכיוון הזה - כנגד ההרגל של המנעות מעשיה והתעלמות מחוסר הנוחות שזה גורם לנו. ניתן לפתח תחושה של איך להתקרב למאבק העז הזה, לחוסר הנוחות האדירה הזאת. ואז, בנקודה מסוימת, במקום לנסות לעצור את הבכי, הבכי יפרוץ במלואו. משהו משתחרר ויש לנו תחושה שתהליך הפורקן עובד במלואו. דברים משתנים כשזה קורה. אנחנו חוזרים לעולם ויש לנו גישה אליו בצורה שלא היתה לנו בעבר. עלינו לחתור אל ה"חוסר-נוחות" במקום לחתור ל"נוחות" הישנה והכל כך מוכרת שסוחבת אותנו לאחור.
להחזיר לעצמנו את עוצמת החשיבה שלנו
סביר להניח שהתעוררת עם המאבקים האלה הבוקר ומכיוון שהנסיבות כאן בסדנא היו מספיק שונות והיו אנשים סביבך שניסו להיות חברותיים, יתכן שבאופן מודע יכולת להרחיק ממך את המאבקים האלה. יתכן והשתמשת באנשים סביבך למשוך את תשומת הלב החוצה.
זה משמעותי כאשר אתה מחליט שיש בכוחך לא להשאיר את המחשבות שלך שם – בהקלטות של כל המצוקות האישיות וכל הדיכויים שעברו עליך. יש לך אפשרות לומר: "לא, אלה המחשבות שלי. אני לא אתן למצוקות לעשות זאת. אני לא אתן לזה לקרות. אני לעולם לא אקבל זאת שוב," בין אם אתה מסוגל או לא מסוגל לעמוד בכך כל הזמן.
ההחלטה להחזיר לעצמנו את כוח החשיבה שלנו – לעשות את המאמץ הזה בעקביות – היא החלטה חשובה. אין זה נכון לצפות שמידע חדש כלשהו יסתור די הצורך את המצוקות כדי שנוכל להחליט החלטה זו. כאן לא מדובר במידע נוסף – כאן מדובר בהחלטה להשתמש בחשיבה שלנו, כנגד כל מה שנוחת עלינו, הקולות של החברה והדיכויים שלה, המוזרויות שהמשפחות שלנו הפעילו עלינו. אנו עדיין האדונים לחשיבה שלנו. היא עדיין לא נפגעה. היא מכורסמת על ידי המצוקות, אך החשיבה שלנו עדיין שם, עדיין מסוגלת לכל דבר.
כאשר אנחנו פורקים את המצוקות, דברים מתבהרים ונהיים קלים יותר, אך גם כשאנחנו לא פורקות, החשיבה הטובה הזו עדיין שם והיא יכולה להאבק נגד העיוותים שהמצוקות גורמות.
אנחנו צריכים, שוב ושוב, להזכיר אחד לשני לעשות את העבודה הזאת. רוב המצוקות שלנו בנויות כך שהן גורמות לנו להרגיש רע לגבי עצמנו. למנוע מזה לתפוס איזושהי אחיזה במוחנו – זה מקום טוב להתחלה.
Hebrew Translation of "Not Believing Our Distresses" - Tim Jackins - Present Time – October 2002
Copyright 2002 © by Rational Island Publishers
All rights reserved